החלטה בתיק בר"ע 19457-07-11

1.      לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אורנית אגסי; בל' 52076-12-10). בפסק הדין דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 18.11.2010 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה, דחתה הוועדה את תביעת המבקש להפעיל את תקנה 15 בעניינו.

2.      ביום 31.1.1988 נפגע המבקש בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. עקב התאונה נקבעו למבקש בשנת 1994 49% נכות צמיתה, ללא הפעלת תקנה 15. בהחלטה מיום 26.2.2009 קבעה הוועדה כי מצבו של המבקש הוחמר, וכתוצאה מכך נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 54% מיום 26.8.2004. כמו כן נקבע, כי אין מקום להפעיל את תקנה 15 בעניינו של המבקש, מאחר שאין איבוד מקצוע. על כך הוגש ערעור לבית הדין האזורי בתל-אביב, אשר נדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית דין זה (בר"ע 441/09), וניתנה רשות ערעור אך ורק לגבי הפעלת תקנה 15. בפסק דין מיום 15.3.2010, קיבל בית דין זה את ערעור המבקש, וקבע כי " המערער לא איבד את מקצועו אלא שלטענתו, ממנהל חברת ביטוח גדולה הפך עקב התאונה בעבודה לסוכן ביטוח עצמאי קטן, וחלה עקב כך ירידה בהכנסתו. משאלה הם הדברים, יש להחזיר עניינו לוועדה הרפואית לעררים שתתייעץ בשנית ברשות ותפעיל שיקול דעת עצמאי לעניין הפעלת תקנה 15 עקב ירידה בהכנסות, נוכח הטענה כי אותה ירידה הינה תוצאת התאונה בעבודה."

         בהתאם לפסק דין זה, התייעצה הוועדה בוועדת הרשות. וועדת הרשות קבעה כי המבקש ממשיך בעבודה, אין איבוד מקצוע והירידה בהכנסות המבקש אינה תוצאה של ההחמרה במצבו. על כן אין מקום להפעלת תקנה 15. המבקש השיג על דו"ח זה, וועדת הרשות שדנה בהשגותיו קבעה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15, מאחר שאין איבוד מקצוע עקב ההחמרה במצבו של המבקש. עוד נקבע, כי אין לזקוף את הירידה בהכנסות או את התנודתיות בהכנסות המבקש משך השנים להחמרה במצבו, אלא לשינויים במצב המשק ולכניסת גורמים נוספים לענף הביטוח. הוועדה עמדה גם על כך, כי המבקש " נפגע בתאונה נוספת בשנת 2008, אשר גם היא גרמה לירידה בהכנסות או לפחות לירידה זמנית בהכנסות של שנות 2008-2009". דוחות ועדת הרשות מיום 26.7.2010 ומיום 11.10.2010 הועמדו בפני הוועדה. לאחר ששמעה את המבקש, החליטה הוועדה כי היא מקבלת את המלצת וועדת הרשות לפיה אין מקום להפעיל את תקנה 15 מאחר שהמבקש לא איבד מקצוע בעקבות ההחמרה, והירידה בהכנסות אינה מיוחסת לתאונה.

3.      בפסק הדין מושא הבקשה שלפנינו, קבע בית הדין האזורי כי הוועדה שמעה את המבקש, התייעצה עם וועדת הרשות פעמיים למעשה, ולאחר ששקלה המלצותיה, לפיהן הירידה בהכנסות המבקש אינה כתוצאה של הנכות, הגיעה אף היא למסקנה כי אין מקום להפעיל את תקנה 15. הוועדה נימקה החלטתה, והסבר הוועדה, בצירוף המלצות וועדת הרשות, ברור ותואם את הוראות פסק הדין. אשר על כן, לא מצא בית הדין הצדקה להתערב בקביעת הוועדה והחלטתה בעניין הפעלת תקנה 15.

4.      בבקשתו, טוען המבקש כי הוועדה לא מילאה אחר פסק הדין בעניינו. לטענתו, אין נימוק סביר לקביעה, שירידה מוכחת בהכנסות המבקש של למעלה מ-100% עובר לתאונה אינן תוצאות הנכות. קביעת וועדת הרשות אף אומצה ללא שיקול דעת או דיון על ידי הוועדה. כמו כן, קביעת וועדת הרשות בדו"ח מיום 11.10.2010, לפיה, " הירידה בהכנסות אינה קשורה לתאונה או להחמרה" אינה ברורה, שכן אין כל נימוק לאילו נתונים התייחסה וועדת הרשות, והאם מדובר בנתונים ממועד ההחמרה או ממועד התרחשות התאונה. כמו כן עומד המבקש על כך שהוועדה לא התייחסה לנתונים שהוצגו באשר לירידה החדה בהכנסותיו. לטענת המבקש, שעה שהציג נתונים חשבונאיים, על הוועדה לסתור אותם באופן ברור, מפורש ומנומק תוך הצבעה על נתונים סותרים, ולא לאמץ הצהרות כלליות וחסרות ביסוס עובדתי. לגישת המבקש, משלא נסתרו הנתונים העובדתיים שהציג, חזקה היא שהירידה בהכנסותיו היא תוצאת נכותו.

5.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.11.2010, בדו"חות וועדת הרשות ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים כמפורט להלן.

6.      נוסח הוראת תקנה 15(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, כפי שהיה בתוקף ביום 31.1.1988, מועד האירוע בו נפגע המבקש, היה כדלקמן:

"(ב)     הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו או כאשר לדעתה הנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו." [ההדגשה שלי, ר.ר.]

הוראה זו תוקנה בשנת 2000, במסגרת תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה) (תיקון) תש"ס-2000 (ק"ת תקנות 6026 עמ' 412, להלן- תיקון תש"ס). נוסח הוראת תקנה 15, כפי שתוקנה בתיקון תש"ס, הוא כדלקמן:

"

ההדגשה שלי, ר.ר.].

הנה כי כן, בעוד שלפני תיקון תש"ס די היה באחד משני התנאים שבתקנה 15(ב) לצורך הפעלת התקנה, על פי הוראת התיקון נדרש כי יתקיימו שני התנאים באופן מצטבר. 

7.      בפסק הדין בעניין בן אלטא שניתן בזמן האחרון מפי סגן הנשיאה יגאל פליטמן, נדונה השאלה בדבר התנאים להפעלת תקנה 15 בשים לב לנוסח התקנה כפי שהיה קודם לתיקון תש"ס ולאחריו (ראו עב"ל 180/09 המוסד לביטוח לאומי - שמריה בן אלטא מיום 11.11.2010, להלן- עניין בן אלטא). בעניין בן אלטא הובהר העיקרון הכללי בקשר להפעלת התקנה לפיו:

" תקנה 15, לעניין המסוגלות לחזור לעבודה והירידה הניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות, לא נבחנת עובר לאחר קרות התאונה בעבודה כי אם על פי המצב בעת שהוועדה דנה בהפעלת אותה תקנה כאמור. שהרי טבעי הוא שבדרך כלל לאחר קרות התאונה יימצא הנפגע תחילה בתקופת אי כושר ולאחריה תיקבע לו נכות זמנית ומצבו התעסוקתי והכנסותיו יתייצבו רק מאוחר יותר (עב"ל 386/07 המוסד - פיתוסי)" (שם בפסקה 7(ב); ההדגשה שלי, ר.ר.).

בשים לב לתכלית ההסדר בעניין הפעלת תקנה 15, כפי שהובהרה בעניין בן אלטא, המועד הקובע לבחינת יישום התקנה והפעלתה הינו המועד בו נדרשת הוועדה לשאלה בדבר הפעלת התקנה, ולא מועד סמוך לאחר קרות התאונה, או מועד אחר (ראו גם עב"ל 571/09 יורי ירום היימנס - המוסד לביטוח לאומי מיום 10.3.2011, בפסקאות 20-22).

8.      נמצא איפוא, בשים לב לנפסק בעניין בן אלטא, כי תחולת תקנה 15 בעניינו של המבקש צריכה להיבחן בהתאם לנוסחה כפי שהיה בעת קבלת החלטת הוועדה מושא הבקשה, דהיינו ביום 26.2.2009. במועד זה, נדרש לצורך הפעלת תקנה 15 קיומם של שני תנאים מצטברים. האחד- שהנפגע אינו מסוגל לחזור לעבודתו ולעיסוקו, והשני -ירידה ניכרת בהכנסות כתוצאה מן הנכות.

9.      בנסיבות המקרה שלפנינו, אך מוסכם הוא כי המבקש מסוגל היה לחזור לעבודתו ולעיסוקו ואף חזר לעבודתו בפועל. מכאן, שעל פני הדברים, אין להתערב בהחלטת הוועדה שלא להפעיל את תקנה 15, באשר אחד מן התנאים המצטברים הנדרשים לעניין תחולת התקנה לא התקיים. כמו כן, באשר לטענות המבקש בדבר הירידה בהכנסותיו כתוצאה מן הנכות - לא מצאנו ממש בטענות המבקש כנגד החלטת הוועדה. מקובלת עלינו פסיקת בית הדין האזורי כי הוועדה נתנה דעתה להנחיות כפי שניתנו לה בפסק הדין הקודם שניתן בעניינו של המבקש, ופעלה על פיו כנדרש.

10.    בשים לב לכל האמור, לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי שיש בה כדי  להצדיק מתן רשות ערעור. אשר על כן, דין הבקשה להידחות.